logo_header

ראיון עם יערה רז - סוכרתית וקואצ'רית לסוכרת

לרגל חג החירות – הכירו את יערה רז המדהימה, קואצ'רית ומאמנת כושר, שהצליחה למנף את הסוכרת לקרש קפיצה לחיים בריאים, שלמים ומאושרים, ובעזרת חיבור בין מספר עולמות: תנועה וגוף, נתינה ועזרה, וכמובן המון שמחת חיים,  הגשימה חלום ויצאה מעבדות לחירות.

 

פיתחתי שיטת ליווי לסוכרתיים שמשלבת  את כל העולמות שאני מאמינה בהם: ספורט,  תזונה, קואצ'ינג ואורח חיים בריא. לא פעם  חשבתי עם עצמי, והבנתי שאם היה לי מלווה שיכל להזדהות איתי בתקופות הקשות שלי ובהתמודדות עם הסוכרת,  הייתי יכולה להגיע לאיזון אמיתי של גוף ונפש הרבה יותר מהר.

קצת פרטים אישיים:

בת 13, סוכרתית מגיל 4, נשואה באושר לצחי ואמא לליאן (5.6) ואלרואי (4).

במקור ממושב סתריה. כיום מתגוררת בגן יבנה.

 מפתחת השיטה 'לחיות סוכרת בגישה אחרת' - שיטת ליווי ייחודית לסוכרתיים ובני משפחותיהם.

השכלה: בעלת מגוון הכשרות מעולם הכושר, התנועה ואורח החיים הבריא.

קואצ'רית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לאימון – איקא הדרכות.

איך התגלתה אצלך הסוכרת? באיזה גיל? מה היה הרקע?

מכיוון שהייתי מאוד צעירה, אני לא לגמרי זוכרת את התסמינים שלפני. ההורים סיפרו שירדתי מאוד במשקל, אני זוכרת תמונה מאוד ברורה שלי, שותה מיץ ענבים בכמויות ורצה לשירותים כל הזמן. ערב אחד סבתא שלי ז"ל שמרה עלי במהלך הרוטינה הזו, והיא הבינה מיד שמשהו לא תקין, התקשרה להורים ואמרה להם לקחת אותי לבי"ח מיד. אמא לקחה אותי לרופא המשפחה שבדק אותי ואמר לה: "תשבי, כי מה שאני עומד לומר לך ימוטט את הקרקע מתחת לרגלייך - לילדה יש סוכרת".

אני עדיין זוכרת את בדיקת הדם הכואבת במיון, שבתמימותי חשבתי שמדובר בקוץ. זיכרון די טראומטי. הסוכר שלי היה על 085.

איך הגבת ואיך הגיבו בני המשפחה?

ייאמר לזכות ההורים שלי שהם עשו כל מה שיכלו כדי שלא ארגיש שונה או מוגבלת בכלום. בזכרונות והתחושות שלי, הם נתנו לי המון בטחון, ולא הראו תחושת חרדה. הם אפשרו לי לישון אצל חברים, באו להזריק לי 3 פעמים ביום, נסעו איתי לטיולים כהורים מלווים. הם אפילו הזמינו לי מזרק מיוחד מחו"ל ללא מחט, מזרק על לחץ אוויר, ללא תחושת כאב. הבית שלנו תמיד היה בית מאוד פתוח. כל החברים אהבו לבוא אלינו ומאוד אהבו את ההורים שלי. אמא הקפידה להזמין לי חבילות ענקיות של שוקולד  ללא סוכר וופלים מחו"ל, כי בזמנו לא הייתה מודעות כמו היום.

ההורים נתנו לי את התחושה שהשמיים הם הגבול.

שוחחתי לא מזמן עם אמא שלי על איך זה להיות אמא לסוכרתית. רציתי לשמוע האם מה שחוויתי והרגשתי חופף לרגשות שלה. היא אמרה שבשום שלב היא לא הרגישה אשמה, או לחץ שלא יכלה להתמודד איתו, ורק רצתה לתת לי את כל הכלים האפשריים כדי שאצליח לעבור את החוויה בצורה הטובה ביותר. חייבת לציין שמבחינתי הוריי עמדו במשימה בהצלחה רבה, למרות שלא הייתי המתבגרת הכי קלה ומאוזנת.

האם הסביבה הקרובה שלך לוקחת חלק פעיל ועוזרת בהתמודדות עם המחלה?

תמיד הייתי אחת מהילדות המקובלות בכיתה, והסביבה הקרובה אף פעם לא גרמה לי להרגיש שונה. לקחתי הפסקות להזריק ולאכול בבי"ס ולא הרגשתי חריגה. אני בנאדם מאוד חיובי ואופטימי, שרואה את חצי הכוס המלאה ולא הרגשתי מסכנה. גם מול בני זוג – למעט ממקרה אחד, שבו בן הזוג שלי דאז נבהל בהתחלה, וזו הפעם היחידה שקיבלתי תגובה כזו וגם אז זה עבר בהצלחה.

איך ניהלת את הסוכרת בתחילת הדרך, ואיך את מנהלת אותה היום?

הסוכרת בעיני היא רכבת הרים מטורפת – פעם אחת היא מביאה אותך למקום הכי גבוה, ובפעם השניה למקום הכי נמוך. מה שחשוב להפנים, שהסוכרת מושפעת ממצבים רגשיים, וכשאת אשה סוכרתית – גם מהורמונים. חשוב ללמוד לזהות את הדרך ל-002, להבין ממה הוא מגיע ומה יעזור לו לרדת חזרה למוטב, ולא לפעול מתוך לחץ.

בכל תקופה בחיים שלי הסוכרת הייתה שונה. אישית, אני לא מאמינה בדיאטות קיצוניות ובצום, כי לפחות במקרה שלי, הגוף מייצר כמיהה לחוסרים, דבר המכניס אותי למעין "לופ" שמביא לחוסר איזון בצורה קיצונית.

עברתי תהליך בשנתיים האחרונות שבו ניסיתי סגנונות אכילה שונים, הגעתי למצבי קיצון שמספיק להגיע אליהם פעם אחת בלי לפחד. מתוך התהליך הבנתי שאני יכולה לרפא את הגוף שלי ולשלוט בו בעזרת מזון ורגש ברמות כאלו שאני מרגישה בריאה.

מה מצב האיזון שלך היום? מה עזר לך להתאזן?

כיום אני מרגישה הרבה יותר מאוזנת, מבחינת הנפש והתודעה, גם גופנית וגם כסוכרתית.

מדובר בתהליך הדרגתי.

יש לי בעיות ראייה – כתוצאה מהשנים שלא שמרתי על איזון, וגם כתוצאה של מוטציה גנטית.

ההריון הראשון שלי עבר בהצלחה והייתי מאוד מאוזנת. אלא שבהריון השני, למרות האיזון, הראייה שלי  נפגעה ואחד מכלי הדם בעיניים התרחב. אחרי מספר בדיקות התברר לי שאצטרך טיפול לעין שכלל לפחות 51 זריקות לתוך העין... כששמעתי את האבחנה הזו קיבלתי "בום" בפנים, אני חושבת ששם קרתה לי התפנית הכי גדולה- הבנתי שאני סוכרתית!

בהתחלה נכנסתי להלם. בפעם הראשונה בחיי הפנמתי שאני סוכרתית. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. מיררתי בבכי שלא פסק עד שהגענו הביתה, הייתי בסערת רגשות, פחד, חרטה, כעס ואכזבה, על כל השנים שבהם לא ניהלתי את הסוכרת שלי בצורה נכונה.

צחי המדהים (בעלי), היה שם לאורך כל הדרך וניסה להרגיע אותי. ואני מנגד ביקשתי ממנו: "תן לי להוציא את זה, אני צריכה את זה זה יעבור לי"...

וכך הוא עשה. נתן לי להתאבל עד הבית...

ואז  החלטתי - אני מתמודדת עם הבשורה, לא נשברת ולא נלחצת, אם מישהו רצה שאני אתמודד עם זה - אז אני מסוגלת!

הלכתי לנטורופט ונכנסתי לאיזון תזונתי מטורף במשך 3 חודשים, קשובה מאוד לאינסולין ולסוכרים.

התחלתי את הטיפול בעין, קיבלתי 3 זריקות. בכל יום של זריקה צחי לקח יום חופש, ועשינו בוקר של כייף. 

לאחר 3 הזריקות הגענו לרופא והוא היה בהלם. כך גם אנחנו, הוא אמר לי "אני לא יודע מה עשית, אבל כלי הדם כמעט נעלם". ולא הייתי צריכה יותר זריקות.

כלי הדם עדיין שם, אבל לא התרחב.

מאיפה מגיע החיבור שלך לספורט?

החיבור שלי מגיע קודם כל מהאהבה שלי לעולם הריקוד והתנועה. מאז שאני זוכרת את עצמי רקדתי ועשיתי הופעות בסלון. הגעתי לעולם הספורט די במקרה: רציתי תעודה כדי ללמד ריקוד. ולא ידעתי שיש קורס כזה בזמנו. אז הלכתי ללמוד אירובי, כדי שתהיה הכשרה שקשורה לתנועה וגוף. כיום אני משלבת בין 2 העולמות, בין האהבה שלי לתנועה לאהבה לעולם הכושר והאימון.

את עוסקת בליווי סוכרתיים בחיי היום יום בצורה מאוד ייחודית. ספרי לנו על החיבור האישי שלך לנושא?

אני מאמנת כושר במשך 11 שנה ועוסקת בעולם הגוף והתנועה. כשעברנו לגן יבנה לפני 3 שנים חיפשתי כיוון חדש. כרמית חיות, בת דודתי, שמעבר להיותה אדם מדהים היא אלופה בניהול פרוייקטים ויודעת להפוך רעיון למוצר טוב. בזכותה הייתה לי מעין הארה. תמיד רציתי לעשות משהו מיוחד עבור סוכרתיים, אבל לא ידעתי איך, ואז החלטתי לשלב את כל מה שאני אוהבת ויודעת לעשות הכי טוב ולעזור לסוכרתיים. כך נולד רעיון השיטה.

בשנת המעבר שלנו, עברתי שנה לא פשוטה, סיזיפית, אני חושבת שזו הייתה התקופה הכי קשה שחוויתי בחיי. עם שני קטנטנים שאלרואי עוד היה ממש תינוק. אבל עם כל הקושי הצלחתי למנף ולהקים עסק חדש.

הייתי חדורת מטרה כי הבנתי שאני עוסקת ביעוד שלי בחיים ואני עדיין בתוך התהליך.

בתחילת אותה השנה הלכתי לכנס סוכרתיים, ובאותו הלילה כשחזרתי הביתה אמרתי לחמותי ולבעלי: "תזכרו את היום הזה. תוך שנה מהיום תהיה לי עמדה בכנס". ובאמת, לכנס הבא הגעתי ביחד עם כרמית והצגתי את האג'נדה שלי כמלווה לסוכרתיים. בשנה שלאחריה הגעתי להמון שיתופי פעולה עם האגודה לסוכרת נעורים וליוויתי סוכרתיים במגוון גילאים, וביניהם לא מעט בני נוער. ההזדמנויות שהיקום זימן לי חיזקו אצלי כל הזמן את התחושה שאני אכן עושה את הדבר שנועדתי לעשות ואין סיפוק גדול מזה.

פיתחתי שיטת ליווי לסוכרתיים שמשלבת את כל העולמות שאני מאמינה בהם: ספורט, תזונה, קואצ'ינג ואורח חיים בריא. העזרה שלי לכל סוכרתי היא באופן אינדיבידואלי ופרטני. אני נוגעת בכל טווחי הגיל. 

לא מעט חשבתי עם עצמי והבנתי שאם היה לי מלווה שיכל להזדהות איתי בתקופות הקשות שלי ובהתמודדות עם הסוכרת. הייתי יכולה להגיע לאיזון אמיתי (גוף ונפש), הרבה יותר מהר.

כיף גדול לראות את השינוי שזה גורם לאנשים – שיטה משולבת, אבל לגמרי השיטה שלי, שלא באה מהפן הרפואי אלא מהפן הרגשי. לאחרונה רציתי להוציא לפועל עוד כמה תכנונים, גם קבוצתיים, מאוד מעניינים וכייפים. אבל לקורונה היו תכנונים אחרים... אחרי שהכל ייגמר כנראה שהתכניות יהיו גדולות אף יותר...

כמי שמחוברת לטכנולוגיות החדשות – איך החיבור שינה אותך?

העובדה המדהימה היא ש התחברתי למשאבה רק בגיל 12 – לא רציתי את המשאבה על הגוף, לא רציתי את החוטים ואת תחושת הבושה. היום אני מבינה שזה נבע מחוסר הבנה והכחשה לנושא הסוכרת. בגיל הבגרות המאוחר יותר (02-81), הפסקתי להזריק באופן רציף. פחדתי. כנראה כחלק מתהליך ההכחשה...

עד גיל 31 ההורים הזריקו לי ופתאום חזר הפחד להזרקה. כשצחי ואני התחלנו את מערכת היחסים שלנו, הוא היה מזריק לי, ובמקביל  דחף אותי לנסות משאבה. הוא נתן לי הרבה בטחון באהבה שלו לדימוי העצמי שלי אל מול המשאבה. וכשניסיתי גיליתי עולם שלם וטוב יותר!

בתהליך הבנייה של העסק שלי, למדתי המון על עצמי. התהליך הזה חיבר אותי הרבה יותר לסוכרת שלי, ולרצון לאזן אותה עוד יותר. בכנס הסוכרת של שנת 7102-8102, הסתכלתי על העמדה של גפן מדיקל, שבעבר הסתכלתי עליה מרחוק ולא העזתי לגשת או לשאול על האומניפוד - כי ידעתי שמדובר במשאבה שהחיבור שלה בולט יותר על הגוף.

אבל הפעם, אמרתי לעצמי: "אל תחשבי,  או הכל או כלום".

ניגשתי לדוכן של גפן, שם קיבל את פני ניתאי ליטמן המהמם, וישר תיאמנו פגישה בלי לחשוב ולדבר על זה יותר מדי.  אחרי יומיים הוא היה אצלי. ניתאי פשוט הגיע ואמר לי: שימי את המשאבה על הגוף, בלי להתחבר, רק תבדקי שנוח לך. שמתי את המשאבה ליד המשאבה הישנה שלי, וראיתי שהשד לא כזה נורא.

 ניתאי הבין שצריך לדחוף אותי ואמר לי: "טוב, ומה עם הליברה?" הוא תפס אותי על הגל הטוב, ניסיתי וראיתי פעמיים כי טוב.

אני חייבת לומר שלמרות החסרונות, שקיימים בכל מכשיר רפואי, אני זכיתי באיכות חיים מטורפת. אני עושה ספורט ולובשת בגדים צמודים, והמכשירים שינו לי את החיים. השינויים הגדולים היו בעצם הדברים הקטנים, כמו לא לסדר את חגורת המשאבה תוך כדי שינה בלילה. או לבקש מחברה שלי שהיא מעצבת בגדים, לסדר לי איזה כיס סודי כשאני מתחדשת בבגד לאירוע (שלמרות המאמצים המדהימים זה לא תמיד היה מספק את הצורך).

אחרי שהתחברתי, יצאתי לקניות (לא מאוד אופייני לי). ובפעם ראשונה קניתי כל מה שהיה בא לי על המדף, פתאום היו לי כל האופציות. היכולת לקנות הכל בלי לחשוב  איפה אתקע את המשאבה, זו הייתה חוויה מדהימה.

ברגע שהתחברתי הבנתי את השינוי והמלצתי על הליברה ללא מעט אנשים. אפילו חיברתי מישהו בהתרגשות ענקית לליברה.

אני עד היום בקשר מעולה עם ניתאי. אנחנו מחוברים בטוב. 

הליברה הופכת גם את האימון הגופני לחוויה הרבה יותר קלה. לפעמים תוך כדי אימון אני סורקת, אוכלת 2 תמרים וממשיכה לאמן.

בנוסף לכל את גם חובבת בישול מצטיינת... טיפים לסוכרתיים?

תמיד אהבתי לבשל ולאפות. חשוב לי לומר: אין דבר כזה בריא. נכון שיש מאכלים שמשפיעים בתאורייה על גופנו טוב יותר. אבל, על כל אחד מאיתנו המאכלים משפיעים בצורה שונה. חשוב ללמוד את הגוף ולהבין מה טוב לנו ומה לא. לדוגמא: קוראסון לא מעלה לי כמעט את רמות הסוכר, ולמישהו אחר הוא יקפיץ את הסוכר.

אז אל תשפטו את מי שמולכם ולא את עצמכם. אם לא תנסו לא תדעו.

דווקא בימי הקורונה אנשים פונים אלי יותר ויותר להתייעצות ומתכונים, כי אנשים מבשלים הרבה יותר בבית. האוכל שאני מכינה לא נכנס לקטגורייה רק של סוכרתיים, כי אני לא צורכת דל פחמימה. ועם זאת, אני מכניסה לאוכל את האני מאמין שלי ואת השילובים שלא מקפיצים לי את הסוכר ועושים לי טוב בגוף ובנפש. אני אוהבת אוכל שהוא בריא לי וגם טעים לי. ואולי אני יכולה לתרום לעוד אנשים  שזה יכול לעשות להם טוב. עולם האוכל מאוד מרכזי בחיי במובן חיובי ואני מאוד נהנית מזה.

טיפים לסוכרתי המתחיל?

קודם כל לעצור ולנשום - החיים לא נגמרו ובטח לא נעצרו או קיבלו מגבלות קשות. הם רק התחילו! אפשר ללמוד לחיות בכל מצב ואפילו לחיות טוב, ולהיות מאוזנים זה עניין של בחירה.

מומלץ לדאוג שיהיה מישהו בסביבה שאפשר להתייעץ איתו לסמוך עליו - חבר או בן משפחה קרוב, שיהיה שם בשבילך לגמרי. חשוב להיות בסביבה תומכת עם אנשים שנוח לך להיות לידם וידחפו אותך קדימה, שיעזרו במקרה הצורך ולא ייכנסו לפאניקה מיותרת.

מבחינת תזונה ואוכל – להקפיד על מרווחים בין ארוחה לארוחה וכמויות סבירות.

טיפים לסוכרתיים בבידוד?

לכל הסוכרתיים שחווים עכשיו לחץ או טראומה מסויימת, חשוב לי לומר: שיגרה חדשה קשה לסוכרת, תבינו ותפנימו שכל שיגרה חדשה לוקחת זמן.

אל תכעסו כשהסוכרים משתגעים ותהיו סלחניים וסובלניים, מבטיחה לכם שזה יתאזן במהרה.

אפשר ורצוי לנשום – נשימות עמוקות תמיד מרגיעות אותנו.

הכי חשוב הוא לבנות סדר יום אישי, ולשלב תנועה ביום הזה. במקביל לנסות לייצור גם בבית התנהלות מתאימה ולשלב את המשפחה בסדר היום הזה.

לא להיכנס להגדרות שמתסבכות אותנו, כי הגדרה אחת כבר יש לנו - אנחנו סוכרתיים בקורונה, פשוט תבדקו מה הכי מתאים לכם.

ולכי מי שרוצה לטעום עוד קצת מהעולם של יערה

מוזמן להיכנס לאתר שלה:

http://www.yaaraz.co.il

בפייסבוק "סוכרת בגישה אחרת"

באינסטגרם  https://www.instagram.com/yaararaz שם תוכלו למצוא מתכונים וסרטוני כושר מעניינים.

בימים אלו מעבירה שיעורי כושר בימי א' ו-ד' בעמוד הפייסבוק של האגודה לסוכרת נעורים FRDJ.

ולקינוח:

מתכון לעוגיות בוטנים לפסח דלות פחמימה של יערה

https://www.instagram.com/p/B-Y6R_8DR-L/?igshid=qzcpiks4cpi0

מאמרים נוספים

הכירו את הדר איתן (פרידמן) מנהלת שירות הלקוחות בגפן מדיקל, סוכרתית טייפ 1

"אמא שלי לא הפסיקה לבכות כל הדרך לבית החולים, הייתי בטוחה שזהו אני הולכת למות". 
 

להמשך קריאה
26) קיבלה את הסוכרת בזמן שירותה בצבא כמכ"ית טירונים

">

המתמודדת

ליטל (26) קיבלה את הסוכרת בזמן שירותה בצבא כמכ"ית טירונים

להמשך קריאה
Cooking balance" data-image="https://geffenmedical.co.il/uploads/image/article/b070796c03f0e10a20f10844b236aa27.jpg" data-description="

רחל רונדברג (06) הידועה לכולם בשם "קוקי" היא סוכרתית טייפ 1 מאז גיל 03.

">

Cooking balance

רחל רונדברג (06) הידועה לכולם בשם "קוקי" היא סוכרתית טייפ 1 מאז גיל 03.

להמשך קריאה