logo_header

המתמודדת

ליטל בת 62 קיבלה את הסוכרת בזמן שירותה בצבא כמכ"ית טירונים. את התפרצות המחלה היא מייחסת לאירוע טראומטי שארע בבסיס. למרות שחלפו כבר 7 שנים מגילוי הסוכרת האסימון נפל רק לפני כחצי שנה, ומאז היא מצליחה לעלות על מסלול האיזון. היא חולמת למלא בעתיד תפקיד ציבורי ובינתיים פעילה בצעירי הליכוד, באגודה לסוכרת נעורים ובבחירות המוניציפליות האחרונות התמודדה למועצת עיריית רחובות. תרזה מיי - ליטל עקנין מאחורייך!
ראיון על קשיחות, התמודדות וניצנים של הצלחה.

ספרי לנו על גילוי הסוכרת

"כשגיליתי שיש לי סוכרת הייתי כבר למעלה בשנה בצבא. שירתתי בדרום כמכ"ית טירונים. באותה התקופה, אחד החיילים שלי ניסה להתאבד והעלו אותי למשפט באותו היום עקב אי עמידה בנהלי שגרת החיים בבסיס (העמדת מסדר מגורים ) כיוון שעסקתי בהצלת חיים. האירוע הזה השפיע עליי מאוד קשה. בתקופה שלאחר מכן הייתי אוכלת הרבה ויורדת במשקל ורצה לשירותים בכל רגע נתון. הייתי בטוחה שיש לי דלקת בשתן והלכתי למרפאה. משם בעצם שלחו אותי לבית חולים ברזילי ואז קיבלתי את הבשורה. אחרי 5 ימים של אשפוז, נקלעתי לכל הסרבול המערכתי של צה"ל, כשבסופו של בדבר הייתי בבית חצי שנה מסופחת לר"מ 2 עד ששוחררתי מהצבא."

איך את מתמודדת עם הבשורה ועם כך שנאלצת לעזוב את הצבא?

"בגלל הבית המסורתי שבו גדלתי, המשפט הראשון שיצא לי מהפה היה: ברוך השם שזה רק זה ולא יותר חמור – באותו רגע זה עזר לי להתמודד אבל גם באיזשהו מקום להכחיש את מהות המחלה, לדחוק אותה לפינה ולא לגעת בה. מה שהוביל אותי במבט לאחור להזנחה של שנים והחמרת המצב הרפואי.
מאז השחרור, מילאתי את חיי בעשייה ובהתמקצעות אישית והתחלתי ללמוד לתואר ראשון. במקביל עבדתי במגוון משרות והתקדמתי לעמדות ניהוליות עם הרבה תחומי אחריות. בחלוף השנים, התנדבתי ב"אחריי" – הכנה לצה"ל, כשאחת המטרות מבחינתי היו לסגור מעגל עם הצבא, משהו שהיה לא שלם עבורי."

מה היה מצב האיזון שלך מאז הגילוי ועד היום?

"האמת היא שלמרות שחלפו קרוב ל-7 שנים, רק לפני כחצי שנה קרה אירוע ששינה את התפיסה שלי ונתן לי 'סטירה מצלצלת'. הגעתי לבית חולים במצב קשה של חמצת מטבולית DKA חמורה וגם שם בהתחלה לא הבנתי את חומרת המצב וביקשתי לצאת מהבית חולים כדי להשתתף באירוע התנדבות שארגנתי. כמעט ברחתי משם עד שנאמרו לי דברים מאוד קשים שניערו אותי.
מאז אותו האירוע אני נמצאת במגמת שיפור האיזון, הרבה אודות לצוות הרפואי שמטפל בי, דוקטור אלדור רועי ויפה משה. בעקבות השינוי בתפיסה לקחתי על עצמי את המשימה לעזור לאחרים להתאזן, להנגיש מידע, לרקום חיבורים ולתקן עוולות."

מה עזר לך להתאזן?

"קודם כל דוקטור אלדור רועי. מהשנייה שהגעתי אליו הוא זמין לי ולכל מטופליו 24/7. הוא הנחה אותי מההתחלה ותמך בי. אדם נוסף שאני חייבת לו תודה הוא יוגב, מגפן מדיקל שעזר לי להשלים מעגל ולהעז לבצע את הצעד הראשון שכל כך חששתי ממנו.

לפני כמה חודשים התחברתי למשאבת אומניפוד ולפריסטייל ליברה, זה קרה כשנפרץ אצלי המחסום הסביבתי. לפני כן ,לא רציתי סממן חיצוני לסוכרת כדי שלא יראו בי נכה וגם כי חשבתי שלהיות מחוברת למכשירים זה אומר להעביר אליהם את השליטה. היום אני מבינה שזה בדיוק הפוך! החיבור למשאבה ולחיישן הוא זה שגורם לי להיות בשליטה ולנהל את הסוכרת שלי. לפני ליברה למשל, לא הייתי בודקת סוכר בכלל ולא הייתי יודעת כלום על מה קורה בגוף שלי. היום הגעתי למצב שצוחקים עליי כי אני לא מפסיקה לסרוק, אבל ככה אני פשוט בבקרה כל הזמן ויודעת בדיוק מה מצפה לי. עם המשאבה יש לי אפשרות לתת תיקונים, ובניגוד למשאבות אחרות שהן מסורבלות בעיני בגלל הצינוריות, אומניפוד נוח ואני יכולה לשחות איתו, לעשות וייקסרף , סאפ ועוד...בתור חובבת ספורט ימי זה מאוד חשוב לי." 

איך הגעת לחיים הפוליטיים?

"תמיד הייתי סקרנית לגבי הפוליטיקה (אני באה מבית ליכודי ובני משפחתי כיהנו בעבר בכנסת ישראל) ובמהלך התואר הראשון הקמתי את פורום הסטודנטים לכלכלה - מועדון כלכלי שהוא חלק מתנועה עולמית כלכלית. במקביל הייתי ראש מחלקת מעורבות חברתית - אחראית על כל הפעילויות החברתיות ועל החיבור לקהילה, מטעם המכללה למנהל. לפני כשנתיים וחצי קיבלתי הצעה מיו"ר צעירי הליכוד להיות אחראית קשרי הקהילה של הצעירים ולאחר מכן גם התפקדתי לליכוד. שם היו ניצני ההתחלה. הליכוד מאוד העשיר אותי וגרם לרעב שלי לעשייה שלי לגדול וליכולת לשנות לקבל תיקוף.

איזה שינוי חברתי היית רוצה לעשות?

"יש לי הרבה רעיונות לשינוי ולשיפור זכויות הסוכרתיים. מה שאני הכי רוצה לשנות זה את השיח בחברה אודות הסם הלבן שנקרא סוכר. יש בורות גדולה במדינה לגבי סוכרת, ולצערי גם בקרב הסוכרתיים עצמם. השאיפה שלי היא לקדם הסברה לציבור הרחב, והפוליטיקה היא כלי מבחינתי כדי לשנות ולשפר. אני רוצה לשים את הסוכרתיים בפרונט ברמת הזכויות וברמת הקהילתיות - לתת מקום לזהות הסוכרתית גם מול גורמי הממשלה וגם בקהילה עצמה. כשחילחלה אצלי ההכרה בסוכרת הבנתי שיש לי את היכולת לשנות."

איזה מטרות שמת לעצמך עתיד?

"בפן האישי אם נדבר במאקרו – להיות מאושרת ומאוזנת, להקים משפחה ולהתחיל תפקיד ראשון כאקטוארית. כמובן לא להזניח את עולמות הרוח - אני חולמת לקנות יאכטה קטנה ולעשות קורס סקיפרים. היום אני עובדת במשרד האוצר ולומדת את התואר שני באקטואריה וסטטיסטיקה. מטרת העל מבחינתי היא למלא תפקיד משמעותי במשק הישראלי - ציבורי, לא בהכרח פוליטי אבל כזה שיש לו השפעה אמיתית על חיי אנשים.
ברמת המיקרו כל חודש אני מציבה לעצמי יעד חדש וכל הזמן מחשבת מסלול מחדש. בחודשים האחרונים היעד היה לאזן את הסוכרת שלי ולחזור לעולמות הספורט, והיעד הבא הוא להפיק ספר מתכונים של עד 15 גרם פחמימה תחת האגודה לסוכרת נעורים שיהיה מיועד לכלל הציבור ובפרט לסוכרתיים."

את מספרת בדייטים שאת סוכרתית?

"ברור שכן. אני לא מתביישת בזה וחוץ מזה עם אומניפוד וליברה עליי זה לא באמת יכול להישמר בסוד.
אני מכירה אנשים שכן מתביישים ולא מספרים על הסוכרת שלהם ואפילו כאלו שנמנעים מלהגיד את זה במקום העבודה. הייתי מאוד שמחה שזה ישתנה ואנשים עם סוכרת יקבלו ויעריכו את עצמם."

 

טיפים לסוכרתי המתחיל?

תהיו גדולים יותר מהממוצע! תמיד תשאפו להיות טוב יותר מהרגע הנוכחי. תחתרו להיות הרופאים של עצמכם – תחקרו, תלמדו, תטעו, תתהו ואל תשכחו שאין דבר כזה בלתי אפשרי. ככל שתחלמו, כך תגשימו בבריאות ובחיים בכלל.

למאמרים נוספים

מאמרים נוספים

Cooking balance" data-image="https://geffenmedical.co.il/uploads/image/article/b070796c03f0e10a20f10844b236aa27.jpg" data-description="

רחל רונדברג (06) הידועה לכולם בשם "קוקי" היא סוכרתית טייפ 1 מאז גיל 03.

">

Cooking balance

רחל רונדברג (06) הידועה לכולם בשם "קוקי" היא סוכרתית טייפ 1 מאז גיל 03.

להמשך קריאה
סיפורו של ליצן רפואי המשמח חולים לא רק בפורים

סיפורו של ליצן רפואי המשמח חולים לא רק בפורים

 'פרוססור סנצ'ו' שם את פעמיו (בנעליו המצחיקות) לבית חולים העמק בעפולה פעמיים בשבוע, שם הוא עובד כליצן רפואי עם ילדים וגם עם מבוגרים. לפני כמה שנים, במהלך עבודתו במרפאת הסוכרת בבית חולים, נחשף סנצ'ו למחלת הסוכרת וליווה כמה ילדים שרק אובחנו. סנצ'ו פותח בפנינו את יומנו האי 

להמשך קריאה

הכירו את הדר איתן (פרידמן) מנהלת שירות הלקוחות בגפן מדיקל, סוכרתית טייפ 1

"אמא שלי לא הפסיקה לבכות כל הדרך לבית החולים, הייתי בטוחה שזהו אני הולכת למות". 
 

להמשך קריאה